טראומה וליפאדמה - האם יש קשר ביניהן?

כאשר מדברים על טראומה בהקשר של ליפאדמה, חשוב להבין שלא מדובר רק באירוע חד־פעמי. טראומה יכולה להיות גם סטרס מתמשך, ילדות קשה, חוויות של דחייה, בריונות או תקופות ארוכות של עומס רגשי. במקביל, גם החיים עם ליפאדמה עלולים להפוך בעצמם לטראומה מתמשכת. לכן, הקשר בין הגוף לנפש בנושא הזה מורכב הרבה יותר משאלה של "כן" או "לא".

האם טראומה נפשית יכולה לגרום לליפאדמה?

נכון להיום, אין הוכחה מדעית שטראומה נפשית גורמת ישירות לליפאדמה. המחלה קשורה בעיקר לנטייה גנטית, לשינויים הורמונליים ולמאפיינים של רקמת השומן ורקמת החיבור. עם זאת, בשנים האחרונות יותר ויותר חוקרים בוחנים האם סטרס כרוני או טראומה רגשית עשויים לשמש כטריגר שמעודד את הופעת המחלה או את החמרתה אצל נשים שכבר קיימת אצלן נטייה גנטית.

כאשר הגוף נמצא במצב של סטרס לאורך זמן, הוא מפריש כמויות גבוהות יותר של קורטיזול והורמוני סטרס נוספים. בטווח הקצר זו תגובה טבעית שמאפשרת לנו להתמודד עם סכנה, אך כאשר הגוף נשאר במצב של "כוננות" במשך חודשים או שנים, הדבר עלול להשפיע על מערכות רבות בגוף.

חוקרים משערים שסטרס כרוני עשוי להשפיע על תהליכים דלקתיים, על מערכת החיסון, על חילוף החומרים ואף על תפקוד מערכת הלימפה. מסיבה זו, ייתכן שאצל נשים עם נטייה גנטית לליפאדמה, סטרס ממושך יכול להיות אחד הטריגרים שמעודדים את הופעת התסמינים. חשוב להדגיש שמדובר בהשערה שנמצאת במחקר, ולא בקשר שהוכח באופן חד־משמעי.

נשים רבות מספרות שכאשר הן מסתכלות לאחור, הן נזכרות שבתקופה שבה הופיעו התסמינים הן התמודדו עם אובדן, חרדה, עומס נפשי קיצוני, אלימות, גירושים או אירוע מטלטל אחר. עדויות אישיות אינן יכולות להוכיח קשר סיבתי, אך הן בהחלט אחת הסיבות לכך שהתחום ממשיך להיחקר.

כשהליפאדמה עצמה הופכת לטראומה

גם אם טראומה אינה הגורם לליפאדמה, אצל נשים רבות הליפאדמה עצמה הופכת עם השנים לטראומה רגשית.

רבות מספרות שכבר מגיל צעיר הרגישו שהגוף שלהן שונה. היו מי שסבלו מהערות בבית הספר, לעג מצד ילדים אחרים, ביקורת מהמשפחה או תחושה שהן "עצלניות" או "לא שומרות על עצמן", למרות שניסו שוב ושוב לרדת במשקל.

לא מעט נשים מתארות שנים של דיאטות, אימונים וניסיונות לשנות את הגוף, רק כדי לגלות שהפנים, המותניים או החזה משתנים – אבל הרגליים או הזרועות כמעט שלא. התחושה של לעשות "הכול נכון" בלי לראות את התוצאה המצופה עלולה להיות מתסכלת מאוד.

אצל חלק מהנשים, ההתמודדות הזאת פוגעת גם בביטחון העצמי. יש מי שנמנעות מללבוש מכנסיים קצרים, חצאיות או בגדי ים, אחרות חוששות ממבטים והערות במקומות ציבוריים, ויש שמרגישות אי־נוחות באינטימיות או בזוגיות בגלל תחושת הבושה שהצטברה לאורך השנים.

גם האבחון המאוחר תורם לכך. נשים רבות מבלות שנים מבלי לדעת שיש להן ליפאדמה, ולעיתים אף שומעות שוב ושוב שהן פשוט צריכות לאכול פחות או להתאמן יותר. כאשר בסופו של דבר מתקבלת אבחנה, רבות מתארות תחושת הקלה – אך גם כעס ועצב על השנים שבהן הרגישו שלא מבינים אותן.

מחקרים מצאו שנשים עם ליפאדמה מדווחות בשכיחות גבוהה יותר על חרדה, דיכאון, פגיעה בדימוי הגוף וירידה באיכות החיים בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. חשוב לזכור שהתחושות הללו אינן מעידות על חולשה, אלא על התמודדות ממושכת עם מחלה כרונית שמשפיעה כמעט על כל תחומי החיים.

אפשר לקרוא עוד על השפעת הסטרס בכתבה:
ליפאדמה וסטרס

מעגל שקשה לשבור

אחד הדברים המעניינים ביותר שעולים מהמחקר הוא שהקשר בין טראומה לליפאדמה עשוי להיות דו־כיווני.

אצל חלק מהנשים, סטרס ממושך עשוי להיות אחד הגורמים שמעודדים את הופעת התסמינים. לאחר מכן, ההתמודדות עם ליפאדמה עצמה עלולה ליצור עוד יותר סטרס – בגלל הכאב, חוסר הפרופורציה בגוף, הקושי למצוא בגדים, ההערות מהסביבה או התחושה שהמחלה אינה מובנת מספיק.

הסטרס המתמשך עלול להשפיע על איכות השינה, להגביר עייפות, להשפיע על מצב הרוח ולהפוך את ההתמודדות עם כאב כרוני למורכבת יותר. כך עלול להיווצר מעגל שבו הסטרס והמחלה מזינים זה את זה, גם אם הסטרס אינו הגורם הישיר לליפאדמה.

לכן, הטיפול בליפאדמה אינו מתמקד רק בגוף. במקרים רבים חשוב להתייחס גם לבריאות הנפש, לאיכות החיים ולתחושת המסוגלות של האדם שמתמודד עם המחלה.

ומה לגבי טראומה פיזית?

מלבד טראומה רגשית, קיימים גם דיווחים של נשים שסיפרו כי התסמינים הראשונים הופיעו לאחר ניתוח, תאונה, פציעה משמעותית או זיהום קשה.

גם כאן, אין כיום הוכחה שאירועים כאלה גורמים לליפאדמה בפני עצמם. עם זאת, חלק מהמומחים סבורים שטראומה פיזית, בדומה לשינויים הורמונליים משמעותיים כמו גיל ההתבגרות, הריון או גיל המעבר, עשויה לשמש כטריגר אצל נשים עם נטייה גנטית.

המחקר בנושא עדיין מתפתח, ולכן חשוב להבחין בין השערות שמבוססות על ניסיון קליני ועל דיווחי מטופלות לבין קשרים שהוכחו באופן חד־משמעי.

איך אפשר לשבור את המעגל?

אי אפשר לשנות את העבר, אבל אפשר להשפיע על הדרך שבה מתמודדים עם ההווה.

הפחתת סטרס, שינה איכותית, פעילות גופנית מותאמת, טיפול רגשי במידת הצורך ותמיכה מהמשפחה או מקבוצות תמיכה יכולים לעזור לאנשים רבים להתמודד טוב יותר עם ההשלכות הרגשיות של המחלה. במקביל, טיפולים שמותאמים לליפאדמה עצמה – כמו ניקוז לימפטי, גרביוני לחץ, תזונה אנטי־דלקתית ופעילות גופנית מתאימה – עשויים לסייע בהפחתת התסמינים ולשפר את איכות החיים.

חשוב לזכור שטיפול בבריאות הנפש אינו אומר שהמחלה "נמצאת בראש". ליפאדמה היא מחלה גופנית אמיתית, אך כמו מחלות כרוניות רבות אחרות, גם היא משפיעה על הנפש – והנפש משפיעה בחזרה על איכות החיים ועל היכולת להתמודד. לכן, טיפול שמסתכל גם על הגוף וגם על הנפש הוא לעיתים הדרך השלמה ביותר להתמודד עם המחלה.